הדרת נשים - בואו נבדוק בציציות של עצמנו... 

הדרת נשים – איך זה שלא ראינו את זה קודם?

 שירית בן- ישראל

יועצת אסטרטגית, מומחית לניהול רב- תחומי, מנכ"לית חברת STS

איך זה שקמנו בוקר אחד וכל מה שמעסיק אותנו, כעם, כחברה וכיחידים, זה רק נושא הדרת נשים?, הייתכן שעצמנו עיניים לזמן ארוך מידי? שהדרת נשים הייתה כאן מאז ומעולם ואנחנו בחרנו שלא לראות אותה?

המחאה החברתית חידדה את המודעות ואת סף הרגישות שלנו, כבודדים וכקבוצה. כך קרה, שקמנו בוקר אחד וגבר חרדי שירק על ילדה בת שבע, בטוענה שהיא, עבורו, מייצגת טומאה ומעוררת את יצר הרע, הקפיץ לנו את כל הפיוזים. זה קרה בעבר, זה יקרה בעתיד, דברים חמורים מזה בהקשר לנשים ובנות בישראל קרו בעבר, ובכל זאת, היריקה ההיא הייתה יריית פתיחה. כאילו בשנייה אחת עבר עם שלם ניתוח להסרת הקטרקט בשתי עיניו ופתאום, מציאות חדשה ניצבת מול עיננו. והיא קשה, והיא בועטת, והיא מאיימת. והיא כואבת וגורמת לנו לאבד את העשתונות ולצאת מהכלים.

 התקשורת, גם היא עברה טלטלה במהלך מחאת הקיץ. כיום, יותר מבעבר, התקשורת חוזרת לתפקידה הקלאסי, כמעצבת דעה ולא רק משקפת אותה, וזו, מעבר לציניות של עניין הרייטינג, כערך כמעט עליון בתרבות העכשווית,  הסיבה לכך שהתקשורת נעמדה גם היא על שתי רגליה האחוריות והיא שואגת את שאגת הקרב שלה.

כולם שותקים: הדתיים שותקים, החרדים שותקים, הפוליטיקאים, ובעיקר הפוליטיקאיות שותקים, ארגוני הנשים שותקים, מהחינוך לא נשמע ציוץ, מהבריאות גם לא. בעצם, למעט התקשורת, נדמה שאיש אינו פוצה פה. ויש לכך סיבה. הדרת נשים ובנות מהמרחב הציבורי במגזר הדתי- חרדי מקוממת, מעצבנת ומטריפה את הדעת, יחד עם זאת, בשקט, בלי רעשי רקע מיותרים, למרות עשרות נבחרות ציבור, יועצות וממונות על תחום קידום נשים, ללא תקציבים ראויים או בכלל, ואלפי קורסי העצמה לשני המינים, כמעט בלי אלימות נראית לעין, מנהלת החברה הישראלית מסכת מורכבת ומתוכננת להפליא של הדרת נשים מהרבה מרחבים ציבוריים, מזה שנים רבות.

 שוק העבודה ממשיך להדיר נשים מתפקיד מפתח, בטענה של חוסר ניסיון וחוסר מוכנות ויכולת לעבוד 12- 15 שעות ביממה. ברור... כל עוד לא חל שינוי בתפקידים המסורתיים בתא המשפחתי ורק נשים ממשיכות לאחוז ברב האחריות על ניהול הבית והילדים בשגרת הגנים- חיסונים- טיולים- מחלות, מהיכן יבוא השינוי?.

ברקע, מתנהלות בתקשורת, בכנסים ואירועים מתוקשרים אין ספור שיחות בנוגע לשינוי התרבות הארגונית, אבל בשטח, התרבות הארגונית ברב העסקים והארגונים ממשיכה להיות "גברית" במהותה, והיא כוללת ישיבות שמתחילות בשעה 16.00 ומסתיימות אל תוך הלילה, יום עבודה לא רשמי של 12 שעות לפחות שמתאים, או לרווקות, או לגברים שיש להם נשים שיכולות לטפל באותן שעות, לאחר שסיימו יום עבודה שפוי בן 8 שעות, בבית ובילדים של שניהם.

את עבודת המנהלים ממשיכים להעריך לפי שעות ולא לפי תפוקות ותוצאות, ושוב מעניקים יתרון יחסי בולט לגברים.  

נתונים הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מצביעים על פערי שכר של כ- 40% באותן משרות וכישורים, לרעת נשים כמובן. ואחר כך, רוצים להעלות להן את גיל הפנסיה בנימוק של כושר השתכרות מועט מידי למשך שנים מעטות מידי.  

מנהלות דעתניות נשלחות לשתות מים כדי להירגע ובהמשך, שולחים אותן לקורסי תקשורת ונימוסים, והעדינות,  פשוט לא מקודמות, כי הן לא מספיק אסרטיביות ותחרותיות...

ולמרות זאת, יש בישראל ארגונים שהפנימו את יתרונות נשים בתפקידי ניהול ובשינוי התרבות הארגונית, והם מעידים על הערך המוסף שנשים מביאות: הן רואות את התמונה הכללית וגם מתייחסות לפרטים הקטנים, מאפשרות יותר, מכילות יותר, בעלות אינטליגנציה רגשית גבוהה יותר, ובעלות יכולת להניע, לגייס ולרתום אנשים, מה שיוצר תרבות ארגונית פחות כוחנית מהקיימת בתרבות הגנרלים עתירי הקרבות והמלחמות, המאכלסים את צמרות הארגונים.

 מדינת ישראל ממשיכה להדיר מאות אלפי נשים גם מזכויותיהן הלגיטימיות כעובדות, ומעדיפה לשלם עשרות מיליוני שקלים מעשר לחברות קבלן, מקורבות ומיודדות עם מקבלי ההחלטות, שמפרות וגוזלות, לאור יום, בבוטות יהירה, את זכויות הנשים- העובדות ומסתמכות על חולשתן המגזרית של הנשים ועל חסותן של הממשלות.

במכרזים, במשרדי ממשלה, עיריות וחברות ציבוריות, ממשיכים מנהלים גברים לשאול רק מתמודדות נשים, כמה ילדים יש להן, באלו גילאים ובעיקר, איך תצלחנה לשלב בין העבודה התובענית לאימהות המלאה?. הנשים בדרך כלל נבהלות ומשתתקות ובמכרזים זוכים גברים, לא תמיד הכי הטובים לתפקיד, אך בהחלט פנויים להשקעה של 15 שעות עבודה ביום ומוכנים לשווק עצמם גם ללא כיסוי להצהרות.

צבא הגנה לישראל, צבא העם, ש- 52% ממנו הן נשים, מדיר נשים לא מהיום. לאחר שארגוני הנשים לחמו שנים כדי שצה"ל ייאות להכניס לשורותיו נשים לתפקידי לוחמה, טיס , חובלות ועוד, (למרות שלמען הקמת המדינה לחמו נשים וגברים באומץ זה לצד זו), התאמץ לגייס לשורותיו הרבה כיפות, ציציות ותפילין, ואת מחיר נוכחותם בצבא, אנחנו מגלים היום. שירת נשים- היא תועבה, בנות- הן טומאה, כשרות ורבנים- חייבות להיות בכל פינה, ומשכורותיהם יקרות פי כמה משכרם של בחור או בחורה שסיימו שירות צבאי, תרמו למדינה והם עובדים כדי לבנות את עתידם. הבנות אולי נקראות לוחמות, אך בכל ראיון עימן, שומעים שלא באמת נותן להן הצבא ללחום, זו רק כותרת שיווקית, מס שפתיים. ועכשיו, הצבא הזה, צבא העם, גם דורש שלא תשרנה, כדי לא להעמיד את היצר הגברי הדתי במבחן המציאות המר. לא בתורה שלהם נכתב "איזהו גיבורו הכובש את יצרו"?

אז, בימים האחרונים ראינו תמונה חביבה של חמש טייסות, שהיא עדיין תופעה חריגה ומעוררת השתאות ואנחנו תוהים, האם מדובר באקט מתוכנן ומתוזמן של יחסי ציבור?. הרמטכ"ל ושר הביטחון מסתודדים ומליצים בפני מצלמות ערוץ 10 על הדרת נשים ואחר כך דורשים להחרים את הסרטים. הדרת שנים מתחילה מהשטויות שקודקודי הצבא פולטים, כשנדמה להם שאין מאזין. זה רגע האמת, בו אנו מגלים, מה הם באמת חושבים. אלו מפקדינו, זה צבאנו, מי בכלל רוצה לשיר שם, מולם או עבורם?.

הדרת נשים קיימת גם במרחב הביתי, בתא הכי קדוש לכאורה- התא המשפחתי: מחקרים מראים שלא חל כל שינוי בחלוקת התפקידים בתא המשפחתי. הפעילות הקבועה היחידה שמבצעים 95% מהגברים היא הורדת האשפה והוצאת הכלבים לטיולים, ואולי הסיבה היא, שהפעילות מאפשרת להם פעם נוספת, לצאת מהבית...

גם מערכת החינוך תורמת בגאווה את חלקה להדרת הנשים: כשילד או ילדה חולים, את מי מזמנים בבהילות לבית הספר? את האימא כמובן!. בכל פעם שילד חולה, נופל, או סתם מרגיש לא טוב, מזעיקים את האימא. חגיגות תוכניות כמו 'אופק חדש' טובות לתקשורת ולשר, אך בפועל, שיווין בין המינים במערכת בחינוך, קורה לרב,  רק כשמגיעות המנחות של המחלקה לשוויון בין המינים לשעת בידור שבועית במוסד. השעה מסתיימת והבידור מסתיים יחד איתה, וכולם חוזרים למורים ולמורות עם הגישה הבלתי שוויונית בעליל.

אין כמו הפוליטיקאיות שלנו כדי להמחיש את עוצמת השבר: רובן קודמו לפוליטיקה בזכות מנטורים גברים והן ככל הנראה זוכרות להם חסד נעורים. כשנבחרות הציבור שלנו מגיעות לצמרת, הן שוכחות מהיכן באו, מה מינן, מה הייתה עמדתן.  נושא הנשים ממש לא מעניין אותן, יתרה מזאת, הן מתעוררות להתייחס אליו, רק כשיועצי התקשורת מזהים הזדמנות וסלוגן, שמתאימים כמו כפפה ליד, כמו במקרה לבני, קדימה והסלוגן- "נשים יושבות מקדימה", או כשלבנת מציקה ללבני, ובעצם, לשתיהן, על פניו, אין כל עניין בהתייחסות, בטח שלא בטיפול בנושא הדרת נשים מאיזשהו מרחב ציבורי. הן שתיהן, מזמן מסודרות.  

גם בטלוויזיה, אנחנו ממשיכים, באופן סיסטמי, להדיר נשים חזקות ואסרטיביות, כמו גלן קלוז, בתפקידה המופלא כראש תאגיד משפטי בסדרה Damages  ומציגים לראווה, בלי בושה, בסדרות ריאליטי  כמו 'מי יגיע למיליון' "מעושרות", או 'סברי מרנן' ואחרות, נשים הזויות, קשקשניות, מוחלשות, טרחניות, נוירוטיות והיסטריות. למה?.

עצמנו עיניים ליותר מידי זמן: כשהזרמנו כספים לבניית שכונות וערים חרדיות, כמו בית שמש א', ב', ג' ומה שיבוא אחריהן, וכשאפשרנו לחרדים למיין בנות על פי מוצאן- אשכנזיות לכאן, ספרדיות- לשם.

 עצמנו עיניים כשמימנו לדור שלם של ילדים וילדות לימודי תורה בלבד, מרבנים, על חשבון משלם המיסים, בפרשנויות הכי שוביניסטיות וגזעניות בסגנון התקופה החשוכה של ימי הביניים.

 עצמנו עיניים נוכח גברים וילדים עבורם, מבט תמים בעיניה של ילדה בת שבע, הוא טומאה, ושבמקום להשתלט על עצמם ועל היצר, הם מחסלים את מי שלכאורה מייצגת אותו.

עצמנו עיניים מול תלושי שכר מפלים, סלי תרופות לא שוויוניים, מכרזים מוטים, הפרת זכויות עובדות קבלן, הקטנת נשים בתקשורת, קולנוע, סטנדרטים גבריים בשוק ש- 52% ממנו הן נשים, גנרלים שמתבדחים על שירת נשים ויוצאים מזה בשלום.

חשבנו שעצימת העיניים תקנה לנו שקט תעשייתי, שאיש באמונתו יחיה, אבל גילינו שאולי מדובר ב 'איש', בוודאות שלא מדובר ב 'אישה'. טעינו. ועכשיו, האמת מתנפצת לנו בפנים.

קמנו בוקר אחד, בשבוע האחרון של השנה וגילינו שיש לנו קטרקט על שתי העיניים מזה עשור ויותר: אנחנו חברה קטנה, עם בוחן מציאות לקוי. התפכחנו וזה כואב...לאן הולכים מכאן?.